ההתמחות וטיפול בדיכאון נולד אצלי עקב חוויה אישית עמוקה בתחום זה, לאחר סיום לימודי ולאחר שהרגשתי שצעדתי מספר צעדים בהבנה אודות הנפש והחוויה האנושית מצאתי את עצמי בדיכאון קליני שגרם לי להבין כמה עמוק הנפש יכולה ליפול וכמה האדמה מתחת לרגלינו באמת יכול לרעוד.
אני מקווה שאוכל ברמה הראשונית ביותר לעורר במי שמחפש אדם אשר שיכול להבין את עולמות הדיכאון, הבוץ הטובעני ובריכת הייאוש שהנפש מסוגלת לפסוע בהם.
קטע קצר שרשמתי באחד מימי החורף הנפשי:
“ברגע אחד קול לא רצוי אך עקשן מהדהד אתה לא טוב מספיק, סגור או פתוח מידי מה שבטוח לא ראוי.
בעוצמה שכזו גורר אל העבר ומתחיל לספר לי סיפור שלא נגמר, סיפור לא ממומש ולא אמיתי שבסופו משאיר אותי שבור ללא כל רוח חיים בתוכי.
מה הרצון? ומדוע אכילת הראשים? מדוע קשה כל כך פשוט לשהות ברגשות לא מעובדים?
שם לחשה לי ציפור דרור שהמוח הוא כזה הוא עושה תעלולים, שורד הוא ועל כך ממציא משחקים כדי לא לגעת היכן שלא נעים.
לפעמים משווה הוא את עצמו לאחרים, תראה איך לו ולה, להם בטוח ונעים, ההוא שם מאושר ותמים ולנו אין דבר מלבד הרגש הלא נעים.
הראש אינו יודע שגם להם יש ראש, המספר גם הוא אין ספור סיפורים.”
בין דיכאון לחרדה יש קשר עמוק, והרבה פעמים הם מתהווים יחד, אם זאת את החרדה אני משאיר למאמר אחר וכאן נדבר בעיקר על הדיכאון.
המרחב הנפשי הכואב והריק, הייאוש, הקהות והעצב שמאפיינים את הדיכאון. דיכאון הוא מצב נפשי ייחודי, אחד הקשיים הגדולים הכרוכים בדיון על דיכאון נעוץ בהבנה כי המרחב הנפשי הדיכאוני שונה באופן מהותי מסוגי מצוקה אחרים.
הדיכאון זהו דבר שניתן רק להרגישו, לא ניתן להבין אותו מהצד וכל ניסיון לתאר את ההרגשה זה כמו לתאר לאדם את טעמו של מלח בפה.
“הדיכאון גרם לי להתבונן על העולם דרך עדשה מאוד ייחודית, הייתי קם בבוקר עם כאב והולך לישון כאשר סוף סוף יש לי רגע של נחת, הנחת שלי היה להירדם, להתנתק מהגוף והנפש הכואבת ולא להיות כאן, לא רציתי להיות כאן.
לפעמים הכאב היה כה חזק שהעדפתי לשבת שעות ולהתחרט על כל מה שעשיתי בחיים שהוביל אותי לכאן, כי לפחות כאשר אתה מתחרט אתה מדמיין איך דברים היו יכולים להראות אחרת ולרגע קטן אתה יכול לחוות שאתה לא בדיכאון. כאשר משהו היה מחזיר אותי למציאות כמו ללכת לעבוד, לעשות משהו שביקשו ממני או כל דבר אחר הכאב היה חוזר בדפיקות לב חזקות וחוסר רצון להיות בין החיים. מחשבות אובדניות היו מנת יומי, צער, יאוש, ושנאה עצמית.
לאחר כל כך הרבה שנים של עבודה עצמית מעמיקה לא יכולתי להבין איך ומדוע הגעתי למקום הזה, התביישתי כל כך מעצם היותי בדיכאון מה שלעצמו החריף את הדיכאון. כעסתי על עצמי שהובלתי את עצמי לכאן, האשמתי את עצמי, הלקתי את עצמי על הדרך שבחרתי, הרי זה רק באשמתי שהגעתי לאותה נקודה. המעגל האכזרי שחופר את בור הדיכאון עמוק יותר ויותר, הקושי להיות והרצון לפתח הרגלי בריחה מהמציאות מה שיצר את המציאות הכואבת. בכל חזרה המרחק ביני לבין לחיות בחזרה בגופי בשלום, בבטיחות, בכבוד ובחמלה ואולי אולי שמחה היה מתרחק יותר ויותר.”
הדיכאון מופיעה כבר מראשית ההיסטוריה בכתבים יוונים ורומאים. אף שהוא קיים משחר האנושות קיום הדיכאון הוא סוג של מגפה. שיעור הישראלים הסובלים מדיכאון על גווניו קרוב ל10%, ואחד משישה ישראלים סובל, סבל או יסבול מדיכאון במהלך חייו. ההשקפה הקלינית המקובלת כיום היא שדיכאון הינו סוג של הפרעה נפשית אם זאת מונח זה טעון ובעייתי, ובעולם הטיפול הטרנס פרסונלי והבודהיסטי אנו מפתחים שפה אחרת להמשיג את הדיכאון
“הבושה שמובילה לבדידות שמובילה להתחפרות שמובילה לדכדוך שמובילה לכאב שמובילה לבושה שמובילה לבדידות שמובילה להתחפרות שמובילה לדכדוך שמובילה לכאב שמובילה לבושה וכך הלאה, היה שגרת החיים החדשה שלי. לאט לאט יש מעיין שכחה של איך היו החיים לפני הכאב, האם פעם לא כל היום כאב לי הלב? לפני כמה זמן הרגשתי שמחה?
אחד המוקדים העיקריים הייתה החרטה אצלי, בולמוס של מחשבות חרטה ללא סוף, ללא סוף.”
בפסיכולוגיה המקובלת כיום בשדה הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה רואה בדיכאון כתוצר לוואי של תנאים גנטיים, ביוכימיים ונוירולוגיים, בשילוב נטיות פסיכולוגיות והקשרים חברתיים. תפיסה זו מובילה את המתמודדים עם דיכאון לחפש מזור בתרופות בלבד ולהימנע מטיפול נפשי. אחד המאפיינים המרכזיים של החוויה הדיכאונית עבור רוב האנשים הוא הייאוש והאמונה העמוקה והבלתי ניתנת לערעור שאין ולא יהיה לעולם שינוי אמיתי במצב. כפי שמיטיב לנסח זאת אנדרו סלומון ספרו ‘דמון של צהרים’:
שאתה מדוכא העבר והעתיד ממוזגים לחלוטין ברגע ההווה, כמו בעולמו של ילד בן שלוש. אינך יכול לזכור את הזמנים בהם הרגשת טוב יותר, על כל פנים לא בבהירות. ודאי אינך יכול לצייר לעצמך עתיד שבו תרגיש טוב יותר. כשאתה מדוכדך, אפילו מדוכדך מאוד, מדובר בחוויה זמנית, ואילו הדיכאון עומד מעל הזמן. ההתמוטטות מניחה אותך בלי נקודת מבט.
תחושת הנצחיות של הדיכאון אמנם אינה עומדת במרכז האבחון הפסיכיאטרי, אבל היא מה שמבחין פעמים רבות בין מצב דיכאוני למשבר נפשי חריף ככל שיהיה שאינו הופך לדיכאון. במקרים רבים הסובלים מדיכאון תופסים את הקיום כולו כמייאש מטבעו. כלומר החשכה אינה פרטית או נחלת הסובלים בלבד, אלא הייאוש, הכאב הנורא והריקנות הם למעשה האמת העמוקה של הקיום.
בתפיסות טראנס פרסונליות לחוויה הדכאונית יש משמעות עמוקה, חוויה זו שמפורשת כ”מוות של האגו” או “מחלת השאמאן” בתרבויות עתיקות היא מקודשת.
יחד עם הכאב, הצער והייאוש העמוק החוויה הכנה שאינך יכול להסתיר דבר מעצמך הוא תופעה בפני העצמה שצריך לתת עליה את הדעת.
“מי שהייתי איני כבר, מי שיהיה איני יודע, ועכשיו? יש רק ריק ויאוש”
הדיכאון רואה דרך כל הגנה שבנינו כחוצץ מהרגשות שלנו, אנחנו לא יכולים להסתיר דבר, אנחנו עולים למשפט ונמדדים מול כל חווית החיים שלנו עד אותה התמוטטות.
“בשלב מסויים הרגשתי שאני מתחיל לאבד את השפיות, לא ידעתי במה להאחז בתוכי, הכאב יצר מערבולת של בריחה, וחוסר רצון להיות. במהלך כמה חודשים ארוכים כל מה שעשיתי זה לברוח, ברחתי למסכים, ברחתי לשינה, ברחתי למיטה, ברחתי לאכילה, ברחתי לחרטה ולפנטזיות, ברחי ולא הפסקתי לרוץ והכאב רק התעצם.”
בתרבות הבודהיסטית ישנם שלושה סממני מציאות עיקריים המלווים את הדרך 1) העדר עצמי נפרד וקבוע, 2) ארעיות – הכל נמצא בהשתנות מתמדת 3) דוקהה – חוסר סיפוק, אי נחת או סבל.
אחד העקרונות שאותם תבע הבודהה הינו הדוקהה, הבודה ראה כי אין יצור חיי שחומק ממנו הסבל, וכי כולנו מעצם היותנו בחיים חשופים לסבל. אם זאת הוא גם ראה עוד שלושה אמיתות מלבד האמת על הסבל, הוא נכח לראות שיש מקור לסבל, ניתן לגעת בו ולחקור אותו, יש קיימות ללא סבל, כלומר אושר, שמחה, שלווה, נחת, יציבות, חמלה וכו’ והוא ראה שישנו דרך להשתחרר מהסבל. הדרך הזו הדרך לשחרור מסבל מלמדים בעולם קרוב ל 2500 שנה, וכל אדם ובת אדם באשר היא/הוא יכול ללמוד ולהשתחרר מאותה דוקהה שהוא סוחב.
חשוב לציין בשלב זה שהבודהיזם אינו דת, ואינו מבקש להאמין בכוחות כאלו ואחרים, הבודהיזם משתלב בכל סט אמונות ואינו בא לערער את אמונותו של האדם באשר היא. המיקוד וההתעסקות של הבודהיזם הינה עבודה למען שחרור האדם מסבלו דרך שיטות ותרגולים שונים ונחווה בעיקר תחת התנסות וראייה ישירה.
“לאחר ששנים תרגלתי מדיטציה והייתי מטפל מתחיל באותה תקופה זנחתי הכל. לא יכולתי לשבת ולתרגל מרוב כאב ולא תרגלתי מדיטציה קרוב לחצי שנה. אחד הקשיים העיקריים בדיכאון הינו התחושה שכל מה שעשית היה לרעתך. תקופה גנתי את התהליכים ההתפתחותיים שעברתי כהדבר שהוביל אותי לכאב הנורא שאני מרגיש עכשיו.
בתקופה שהתחלתי להשתחרר מהדיכאון יכולתי להתחיל לראות שוב את העולם כפי שזכרתי אותו, אופטימי, שמשי, ציוץ ציפורים ותחושה של בית בתוך הגוף. ראיתי איך הדיכאון הינו מראה עמוקה לאותם תכנים שהזנחתי המתעוררים לדרוש מקום וקיימות. יחד עם זאת אותו דיכאון מעוות את ההתבוננות בתכנים אחרים שאותם טיפחתי וגידלתי.”
אם האדם ישקיע את אמונתו בכך שבעיית הדיכאון היא ביולוגית, פיזיולוגית, גנטית וכו’ דבר זה יהווה בעיה לאדם עצמו לחיות ולהתקיים בתוך גופו בשלום. מאחר והוא יחשוב עבד לגופו ה”פגום”. המיינדפולנס (ניתן לראות הסבר על מיינדפולנס בדף הראשי בכלי טיפול) הוא לא תרופת קסם זהו כלי הדורש מהאדם לקחת מושכות ואחריות על ייעודו דרך תרגול יומיומי למפה ולקרקע את החוויה האישית שלו בתוך עצמו.
“לאחר תקופה שהמיטה הייתה חברי הטוב ביותר, פגשתי מטפל שלא וויתר עלי, אדם שידע את החוויה בליבו וידע את מהות הדרך וחשיבות הדרך. העבודה החוצה הייתה מאוד קשה, חסרת מוטיבציה וחסרת תקווה בהתחלה, אך המגע העדין של חוויות קטנות שרכשתי התחילו לאסף וליצור דרך אל האמונה.”
ישנם שני כנפיים בפסיכולוגיה הבודהיסטית אשר המתרגל מפתח כדי לקחת את עצמו ממקום א’ ל ב’, כנף החוכמה וכנף החמלה. אחד המוקדים החשובים לפיתוח וטיפוח בדיכאון הינו החמלה. החמלה שפירושה באנגלית compassion, מורכבת משתי הברות , com – להיות עם, passion – כאב/סבל. כלומר היכולת לשהות עם הסבל עם הכאב ולהשאר קרוב מבלי לייצר שנאה, חרטה, אשמה רודנות וכו’ הינה כלי החשוב ביותר לצלוח את אוקינוס הבוץ הטובעני של הדיכאון.
הכנף השנייה הינה החוכמה, כנף זו חשובה גם היא אחרת נעוף במעגלים, כנף זו הינה התוודעות למצבינו, ולהבנה שאין אנו שונים, נבדלים ובודדים. אלא החוויה העמוקה של הסבל קיימת אצלנו ואצל כל אדם בעוצמה כזו או אחרת וגם היא נתונה לטבע ההשתנות.
“הפעם הראשונה שעשיתי דבר עבור עצמי היה בערך אחרי חצי שנה. החלטתי לקחת את הגלשן שלי ולהיכנס למים, כל המסע היה מייגע, עורי לא היה רגיל לשמש, המים היו רטובים מידי, החוויה הייתה לא נעימה. אני זוכר שכאשר יצאתי מהמים ממש ביציאה אל החוף חלפה בראשי מחשבה אחת חיובית, איני זוכר את תוכן המחשבה אך אני זוכר שההרגשה שחשתי כאשר חשבתי מחשבה חיובית הייתה מעין אבן דרך לכך שאולי יש סיכוי שאחזור לחיות.”
המכשול האמית העומד בדרכנו ומונע מאיתנו לחזור אל עצמנו במהלך הדיכאון הוא התחושה שלנו שמשהו בסיסי שגוי בנו, שאנחנו פגומים באופן עמוק. כל דבר שמאלץ אותנו להכיר בכך שיש לנו חלק ביצירת הסבל שלנו, רק מחזק את התחושה הזו.
“התחושה העמוקה שמשהו פגום בי היא הייתה מוקד הטיפול. על כל פנים איני בגופי ולכן אני הולך לטיפול, מובן שמשהו לא כשורה. אם זאת האמונה עמוקה שזה באשמתי וזה שאני פגום היה אחד המוקדים העיקריים בטיפול.”
פעמים רבות הדכאון משכנע אותנו עמוקות שאנחנו זה הבעיה, הבעיה האמיתית הינה המעגליות והרומינציה (התחפרות במחשבות ומעגליות מחשבתית חריפה) שנוצרת סביב הדיכאון.
בפסיכולוגיה הבודהיסטית ישנו יזכור רב על כך שהסבל של החיים הוא בלתי נמנע אך הוא לא זה שבאמת גורם לנו לכאוב, כי הרי אין לנו שליטה על אובדן, על מוות או על החיים. החיים ארעיים מטבעם והמציאות יכולה להשתנות בכל יום. לכן החץ הראשון של החיים הינו חץ בלתי נמנע שיכול לקרות או לא לקרות, אך הכאב והסבל האמיתי שנגרם לנו הינו החץ השני, השלישי והרביעי שאנו יורים בעקבות החץ הראשון. המחשבות, האשמה, החרטה, הכעס, השנאה ההלקאה העצמית וכו’ הם החצים האמיתיים שמעמיקים את הדיכאון. אין משהו פגום או נבדל בנו, אלה עלינו לאמן שוב ושוב את התודעה לקבל את החץ הראשון ולהרגישו בפעם הראשונה. זו עבודה לא פשוטה אך לה יש פירות, פירות של הבנה, הבשלה, יציבות, חמלה, שמחה, קבלה ועוד.
“הייתי הולך כל שבוע לטיפול בקושי רב, הייתי קם כל בוקר מהמיטה בקושי רב, הייתי מחפש תעסוקה בקושי רב.
בשלב מסוים התחלתי להבין שאני כמו ‘סטרטר’ של אופנוע שישב שבוע ללא התנעה, יום יום ניסיתי להתניע את ליבי לעשות פעולה ולהרגיש משהו מלבד כאב. העבודה הייתה בדברים הקטנים ביותר, משימה יומית ללכת לגלוש, משימה יומית לצאת ולשבת עם חבר בבר, משימה יומית לסלוח לעצמך למרות שיום אחרי שוב תבקר, תאשים, תשפוט את עצמך על אותו דבר.
אחרי שלושה חודשים של עבודה הרגשתי שאני לא יציב, אני עדיין לא חיי אך אם זאת אני כבר לא באותו בור שהייתי, נכחתי לראות כמה רגשות נוספים בתוך גופי שלא היו קודם, נחישות, אמונה, רצון, ולרגעים מחשבות חיוביות. שמחה תרם הייתה.”
במפגש הטיפולי העבודה העיקרית בהתחלה היא לחזק את ההתניות החיוביות לעשייה ולמפגש מול המציאות, כל דבר שהוא “מחוץ למיטה”. עבודה חוזרת ונשנית על הבושה שיש סביב הדיכאון, אין זה דבר להתבייש בו, ויתרה על כך הפירות מחוויה כה עמוקה הם גדולים, החוויה לא לחינם.
אנחנו עובדים מחזקים את החמלה ומעמיקים אותה בגוף תחת הבנה עמוקה שאנחנו לא לבד, שהחיים משתנים ושיש בהם כאב, אך אין זה אומר שיש משהו לא כשורה בתוכנו. ואין זה אומר שלא מגיע לנו להרגיש בבית בתוך גופינו.
הטיפול הוא טיפול קצר טווח, בין 12-24 שבועות, כאשר המטרה העיקרית של טיפול זה הוא קודם כל לצאת מן הבור כדי לחזור ולהתבונן על העולם בדרך ישרה, אובייקטיבית ולאט לחזור לחוש תחושות ורגשות חיוביים.
“חשבתי שאני ישאר שם למטה לתמיד, בשלב מסויים אני זוכר שישבתי במרפסת עוד לפני שהלכתי לטיפול ואמרתי לעצמי זהו, עלי להתרגל למציאות החדשה שפקדה אותי, איני הולך לשמוח עוד. באותו זמן לא יכולתי לטפל ועל כך לא יכולתי לעבוד, לא הרגשתי שאוכל לטפל יותר אף פעם. איני יכול לטפל בעצמי איך אוכל להיות עזר לארחים?
לקראת החודש השני של הטיפול שלי, כאשר חזרתי כבר לגלוש קבוע, הייתי משתדל לגלוש בכל יום שיש גלים, ומשתדל לבלות כמה שיכולתי מהזמן שלי בחוץ התחלתי לראות לראשונה את הערך בחוויה שאני חווה.”
אני יודע מעומק ליבי את היאוש, את חוסר התקווה, את הרצון להתנתק מהחיים. אני יודע כמה קשה זה להניע את עצמך חזרה לחיים ויותר מהכל אני יודע כמה זה דורש לבקש עזרה בזמנים אלו.
הטיפול בדיכאון בראי הכלים שאותם ניתן לקרוא בדף הראשי ובראשם הפסיכותרפיה הטרנספרסונלית בנויה להחזיר את המושכות ליישות המרכזית בסיפור, לאותו טבע הבודהה, או האני הגבוה הנמצא בתוכך ומחפש להבין איך לחזור חזרה.
כבוד גדול הוא להיות המורה דרך, מפרש המפה לחזרה לטבעיותך אשר בלב, אני יודע מעומק ליבי שראה שמחה, אמונה ושלווה וגם ראה כאב, דכדוך ותקופות חשוכות, שהאמת והרפואה נמצאים כרגע בתוכך ומתפקידי לעשות הכל כדי לחשוף אמת זו, ולהחזיר אותך אל מקומך.
תודה רבה לכל מורי הדרך אשר הידע, החמלה, הרצון הטוב מוטבע כאן בכתוב ובתהליכי נפשי
אסף סטי אלבר
איילת שמולוביץ
נטע שקד
אורנה בניטה
שמעון
ורבקה
ולכל מי שלא מצויין וללא ספק חלק ושותף בהפחת הכאב והסבל שלי והסבל בעולם.
תודה מעומק הלב
איליה טמיר
מקורות –